זוהי צורת אריגה מסורתית הנהוגה בקרב נשות הבדואים (עם ערבי נודד) באיחוד האמירויות הערביות. על פי המסורת, הגברים גוזזים את העזים והגמלים, והנשים מנקות ומכינות את הצמר; החוט נטווה על ציר ידני לפני שהוא נצבע בתמציות צמחים מקומיות, כגון חינה או זעפרן. סאדו נארג על נול רצפה בשיטת אריגה פשוטה עם פנים עיוות, והצבעים המסורתיים הם שחור, לבן, חום, בז' ואדום. עיצובים ייחודיים בצורת רצועות צרות של דפוסים גיאומטריים משקפים הן את הזהות החברתית והן את הסביבה.
אריגה מורכבת זו שימשה ליצירת ה"בייט אל-שאאר" (אוהל) הבדואי, עם דפוסים שונים של סאדו ששימשו לקישוט מחיצות הפנים באוהל. גם גמלים קושטו לעתים קרובות באטאד (אביזרי גמלים) עשויים סאדו, כאשר הדוגמאות הארוגות הוסיפו חיים וצבע לאוכפים ולרצועות. באופן מסורתי, נשים מתאספות בקבוצות קטנות כדי לטוות ולארוג, מחליפות חדשות משפחתיות ולעיתים שרות ומדקלמות שירה.
כהכרה בחשיבותו, בשנת 2011 נכלל הסאדו ברשימת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של אונסק"ו הזקוקה לשימור דחוף.
